מוזיקה בהוצאת פושישית

מוזיקה היא תענוג גדול. יש עוד מעט דברים בעולם שמסבים כל־כך הרבה אושר לכל־כך הרבה אנשים וממלאים את הלב והמחשבה.

העמוד הזה מיועד לתת מבט כללי על התפיסה שלי לגבי הוראת מוזיקה למתחילים, בעיקר ילדים אבל גם מבוגרים. בפושישית יצאו שלושה ספרי מוזיקה (לנגינה באוקוללה, באוקרינה ובמלודיקה/פסנתר לפי טבלטורה), ועתידים לצאת נוספים. הספרים מיועדים הן ללימוד עצמי (הכל מוסבר, אני מקווה שבאופן בהיר) והן כעזר בהוראה. הספרים הם פרי הצורך: ערכתי אותם כדי שאוכל ללמד את הילדים שלי לנגן, והם נוסו עליהם בהצלחה… אם השתמשתם בספרים, כהורים, כנגנים מתחילים, או כמורים, אשמח לשמוע מה שיש לכם להגיד.

מנקודת מבטי, בלימוד נגינה קודם צריך לבוא השלב של הביצוע, מהידיים, ורק אחר־כך כדאי להתעכב על תיאוריה וקריאת־תווים. לכן, לדעתי בלימוד מוזיקה לילדים כדאי לצרף שתי בחירות: להתחיל מכלים פשוטים במיוחד לנגינה מהבחינה הטכנית (דהיינו, שקל להפיק בהם צליל נקי ומדוייק כבר מהרגע הראשון), וללמד בהתחלה מטבלטורה. תחושת ההצלחה כבר מההתחלה, כשמנגנים מנגינה פשוטה מוכרת בפעם הראשונה שניגשים אל הכלי, היא מאוד חשובה בעיני, וצריך להמשיך ולבנות את הלימוד ממנה אל השלבים המאוחרים והמתקדמים יותר. חשוב להשתמש בכלים אמיתיים ומכוונים; כלים באיכות נמוכה („צעצועים”) שמפיקים צלילים צורמים או לא מכוונים לא רק שמרחיקים מהנגינה אלא גם פוגעים בפיתוח השמיעה ובתחושה הפנימית למוזיקה, ומקנים הרגלים שאחר־כך יהיה צריך לשרש.

• בתחום כלי־המיתר, הפשוט ביותר והמתאים ביותר לגודל הידיים והגוף של הילדים הוא האוקוללה: כלי־מיתר מתוק בעל ארבעה מיתרים. גיטרה? לאוטה? צ׳לו? רק אחר־כך. יתרון משמעותי של האוקוללה על המנדולינה, שגם היא בעלת ארבעה מיתרים (למעשה, שמונה, שמסודרים בארבע זוגות של מיתרים שמכוונים זהה כ״א) וגודל דומה, הוא שלראשונה מיתרי ניילון, ולשניה מיתרי מתכת, שמכאיבים לידיים הקטנות ומאתגרים יותר ללחיצה ביד שמאל.
• בתחום כלי־הנשיפה בולטת האוקרינה (סופרן; בעלת ארבעה או שישה חורים) מסיבות דומות: פשטות מבנית, גודל מתאים, והפקת צליל קלה. חליל? בסון? טובה? רק אחר־כך.¹
• בתחום כלי־המקלדת, הבחירה שלי היא מלודיקה: בניגוד לפסנתר, אפשר להכניס אותה לתיק, ומנעד הצלילים שלה הוא משהו הרבה יותר הגיוני לראשית נגינה, שלא דורשת שבע אוקטבות. עוגב? אקורדיאון? צ׳מבלו? רק אחר־כך.

יתרון נוסף של שלושת הכלים האלה הוא שניתן לקנות כלי טוב בהחלט להתחלה במחיר לא גבוה יחסית: הם נגישים לא רק טכנית, אלא גם כלכלית.

כתבתי קודם „טבלטורה”, ויכול להיות שאתם עוד שואלים את עצמכם מה זה אומר. בשיטה הרגילה כיום לכתיבת מוזיקה (מערבית, אבל לא רק) מצויינים גובה הצליל לפי הגובה של התו על־גבי החמשה ומשכו לפי צורת התו. זאת שיטה מעולה, שיש לה יתרונות תיאורטיים ושהשימוש המגוון בה על פני זמן רב מהווה ראיה לטובתה, אבל היא דורשת שכבה נוספת, לא טריוויאלית, של תיווך והפשטה בין הקריאה של הכתוב והביצוע שלו בכלי מסויים. את שכבת־הביניים הזאת אני חושב שנכון לצמצם עד כמה שניתן בשלב הראשון; כמו שכתבתי — להתחיל מהידיים. טבלטורה, לעומת זאת, מסמנת לא את גובה הצליל לפי שיטה מופשטת מוסכמת, אלא את אופן הפקת הצליל בכלי המסויים. יש מגוון שיטות של טבלטורה, ובאלו השתמשתי בספרים שיצאו בפושישית, ספרים שמשלבים כולם את המילה „קל” בשמם…:

• אוּקַלֵּיקַלּוּת. נגינה חד־קולית באוקוללה לפי טבלטורה שבנויה באופן הפשוט הבא: ארבעת המיתרים מסומנים בעזרת ארבעה קווים, כשעל כל קו כתובים מספרים — 0 מסמן פריטה על המיתר כשהוא פתוח (בלי לחיצה ביד שמאל), 1 מסמן פריטה כשלוחצים ביד שמאל בסריג הראשון, 2 פריטה כשלוחצים בסריג השני וכן הלאה; בספר מופיע הסבר מאוייר על אופן קריאת הטבלטורה.
• אוֹקַלִינָה. בספר הזה מופיעות כל המנגינות שב„אוקליקלות” ושאפשר לנגן אותן באוקרינה בת שישה או ארבעה חורים (מנעד של אוקטבה + טרצה או אוקטבה אחת, בהתאמה). בטבלטורה ציור סכימטי של אוקרינה: ריבוע ובו ריבועים קטנים — ריבוע קטן שחור מסמן חור סתום, ריבוע לבן חור פתוח וריבוע אפור, חור חצי־סתום.
• מֶלוֹדִיקַל. הספר הזה מקביל בדיוק ל„אוקלינה”, ולמעשה הוא מופק מאותם קבצים: במקום הציורים הסכימטיים מופיעים צבעים, שמתאימים למדבקות צבעוניות שצריך להדביק על המלודיקה (או כל כלי־מקלדת אחר). עבור מי שמתקשים להבחין בין הצבעים, קיימת גם גרסה מונוכרומטית שמשתמשת במספרים.

אם אתם מוצאים ערך בספרים האלה, אשמח אם תוכלו להפיץ את הבשורה ולספר לאנשים נוספים שיפיקו מהם תועלת. הספרים חופשיים להורדה, וקוד המקור שלהם זמין תחת רשיון חופשי (פרטים נוספים בדפים שלהם בקטלוג). הכנתי גם כרטיסים לחלוקה בחנויות מוזיקה שמוכרות אוקוללאים, אוקרינות או מלודיקות; קוד מקור.

אז זה השלב הראשון: להכיר מוזיקה קודם כל מהנגינה עצמה בכלים פשוטים ובשיטה פשוטה, כך שאפשר להרגיש מוזיקה כבר מההתחלה, ולא רק לנגן תרגילים „דו־דו־דו, רה־רה־רה, דו־דו־דו”. השלב השני מוסיף מורכבות: קריאה של תווים, או נגינה בכמה קולות (לבד או בחברותא):

• לנגינה לפי תווים רגילים הוצאתי את הספר קָלִילִית אִירִית, שמיועד לנגינה בחלילית אירית ובכלים דומים.
• בהקשר של נגינה בכמה קולות, אני מקווה להוציא בעתיד ספר המשך לאוקליקלות: אוקליקלות 2 (או „אוּקַ־לֹא־כָּל־כָּךְ־קַלּוּת”…). אותו רעיון, רק בריבוי קולות. יהיו גם מנגינות לנגינה באוקוללה אחד (קול למלודיה + קול ליווי), וגם מנגינות לנגינה בכמה אוקוללאים (מלודיה באוקוללה אחד + אקורדים מפורקים במלווים). המטרונום הוא ידידנו הטוב באופן כללי, אבל כשמנגנים ביחד הוא חשוב אפילו יותר.

בנוסף, אני מתכוון להוציא גם ספר דומה לאוקלינה ולמלודיקל עבור מפוחית דיאטונית, נְעִימַפּוּחִית (אם יש לכם רעיון לשם מוצלח יותר, שתפו אותי): בתוך הריבועים יופיעו מספרי החורים וחצים שמסמנים נשיפה או שאיפה.